פסק-דין בתיק ת"א 12805-01-09

1.         בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 21.5.86, כתוצאה מתאונת עבודה שארעה ביום 5.6.06 (להלן: "התאונה").

2.         התובע החל לעבוד בשירותה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בשנת 2005, כפועל כפיים פשוט בתחום עבודות האינסטלציה. הנתבעת הינה המעביד של התובע. הנתבעת 2 הינה מבטחת אחריות הנתבעת בחבות המעבידים.

3.         התאונה התרחשה בנסיבות הבאות. התובע הגיע לאתר עבודה יחד עם עובד נוסף בשם ג'מאל עלי סאלח (להלן: "סאלח"), במשאית. התובע וסאלח נדרשו לפרוק מהמשאית כלי עבודה. סאלח פרק חלק מכלי העבודה והלך להניחם באיזור העבודה. התובע נשאר על המשאית לבד. היה צורך לפרוק מהמשאית כלי עבודה כבד במשקל כ-40 ק"ג, והתובע החליט לבצע זאת לבד. התובע הרים את כלי העבודה, איבד את שיווי משקלו ונפל "מארגז המשאית" מגובה של כ-2 מ' על הקרקע ונחבל בעקב שמאל. התובע פונה באופן מיידי לבית החולים "בלינסון", שם אובחן שסובל משבר מרוסק בעצם העקב. הוחלט על טיפול שמרני ללא התערבות ניתוחית. התובע הועבר להמשך טיפול בבית החולים האנגלי בנצרת, ולאחר מכן הופנה לטיפולי פיזיותרפיה ומעקב בקופת החולים.

טענות התובע

4.         הנתבעת התרשלה כלפיו בכך שלא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות, לא הדריכה אותו כיצד לבצע את עבודתו, ולא דאגה לסביבת עבודה בטוחה. לטענתו היא לא הדריכה אותו כיצד יש לפרוק כלי עבודה כה כבד ממשאית, ולא הבהירה לו שיש לעשות זאת באמצעות שני העובדים יחד ולא לבד. כמו כן התובע טוען, כי עקב לחץ העבודה שהנתבעת גרמה לו, סבר שעליו לפרוק את הכלי לבד, דבר שהיה מסוכן. מעבר לכך התובע טוען, "שארגז המשאית" לא היה פנוי מספיק לצורך פריקה בטוחה של כלי עבודה ובכלל זה לא היה מספיק מקום לביצוע עבודה זו ע"י שני פועלים, וכי משטח הארגז היה חלק ולא בטיחותי, דבר שהגביר את הסיכון לקרות התאונה. לטענת התובע יש קשר בין התרשלות זו של הנתבעת לבין התרחשות התאונה, שכן בלעדיה היא לא היתה מתרחשת. לפיכך על הנתבעת לפצותו על נזקיו.

5.         התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. לתובע נקבעו 20% נכות רפואית בשל ההגבלות מהן הוא סובל בעקב שמאל, ואף נמצא מקום להפעיל את "תקנה 15" במלואה, באופן שנכותו התפקודית הועמדה על 30%. התובע מקבל תגמולי ביטוח לאומי, ובכלל זה זכאי לקצבה קבועה בשל נכות מעבודה.

6.         התובע צירף לכתב תביעתו חוו"ד של מומחה בתחום האורטופדיה, פרופ' חיים צינמן מיום 11.9.08. התובע התלונן בפני פרופ' צינמן שהוא סובל מכאבים קבועים בעקב שמאל, מוגבל בהליכה בעיקר בשטח שאינו חלק, מוגבל בעליה ובירידה במדרגות, אינו מסוגל לטפס על סולמות, וכי הוא סובל מנפיחות קבועה בעקב. כמו כן התובע התלונן על הליכה בצליעה. פרופ' צינמן חיווה דעתו שהתובע סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור 20%, בשל המגבלות בעקב שמאל. כמו כן, פרופ' צינמן חיווה דעתו, שמבחינה מקצועית התובע נדרש לעבוד כפועל בתחום האינסטלציה שהיא עבודה המחייבת עמידה ממושכת, טיפוס על סולמות גבוהים, עליה על במות חשמליות ועליה במדרגות, כמו גם פעולות פיזיות נוספות. לפיכך יש לקבוע נכות תפקודית צמיתה בגובה 30%, על דרך הפעלת "תקנה 15" (כפי שהדבר נעשה במל"ל) באופן מלא.

7.         לטענת התובע על הנתבעת לפצותו על נזקיו בראשי הנזק השונים, כפי שפירט בהרחבה בתחשיב הנזק שהוגש.

טענות הנתבעת

8.         הנתבעת אינה מכחישה את התרחשות התאונה, וכי שמדובר בתאונת עבודה בשירותה. עם זאת לטענת הנתבעת, היא לא התרשלה בשום צורה כלפי התובע. לטענתה התובע פשוט מעד תוך כדי ביצוע עבודה שגרתית, בתנאי עבודה רגילים, וכי אין בכך להקים אחריות כלשהי כלפיו.

9.         הנתבעת מכחישה את גובה הנזק הנטען ע"י התובע.

10.       הנתבעת הגישה חוו"ד מטעמה, של המומחה בתחום האורטופדיה ד"ר נמרוד רוזן מיום 23.2.10. ד"ר רוזן חיווה דעתו, שההגבלות שנותרו בעקב שמאל מקנות נכות בגובה 10% בלבד.

11.       לחילופין, הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי לקרות התאונה, וכי הפיצוי שיש לפסוק לזכותו "נבלע" בתגמולי המל"ל, ועל כן דין התביעה להדחות.

דיון

12.       הן עדות התובע והן עדות סאלח עשו רושם אמין. שני אלה ענו על השאלות שנשאלו באופן ישיר, ללא התחמקות ותיארו בצורה פשוטה את אופן התרחשות התאונה ואת סביבת העבודה. אני מוצא בעדויותיהם בסיס מספיק לעמידה בנטל השכנוע המוטל על התובע, לצורך הוכחת טענותיו במישור האחריות.

13.       שוכנעתי שהנתבעת התרשלה כלפי התובע ובשל כך נגרמה התאונה. התובע היה בזמן הרלוונטי עובד צעיר יחסית, בעל נסיון מועט. פירוק כלי העבודה כבד ממשאית הינה פעולה שדורשת מיומנות בסיסית אותה יש ללמוד, על מנת שהדבר ייעשה בצורה בטוחה. לצורך כך היה על הנתבעת להנהיג שיטות עבודה בטוחות, ולהדריך את התובע כיצד עליו לבצע עבודתו. היה על הנתבעת לקבוע, כי כלי כבד במשקל של כ-40 ק"ג, יש לפרוק באמצעות שני פועלים העוזרים זה לזה ובאופן זהיר. היה על הנתבעת להדריך את התובע לבצע את העבודה בצורה זאת. הנתבעת לא נתנה לתובע את ההדרכה המתאימה ולא פיקחה עליו שיעשה את עבודתו בצורה בטוחה. יש בכך התרשלות כלפי התובע. התובע כעובד צעיר לא הבין כי הוא אינו מיומן מספיק לפרוק כלי עבודה כבד באופן עצמאי, ועקב שיקול דעתו המוטעה החליט לעשות זאת. לו הנתבעת לא היתה מתרשלת כלפי התובע והיתה מדריכה אותו כיצד לבצע את העבודה, התאונה היתה נמנעת. לפיכך אני קובע, שהנתבעת אחראית לפצות את התובע על נזקיו בשל התאונה.

14.       אני מוצא מקום לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה. התובע היה יכול לקבל עזרה בפריקת כלי העבודה מסלאח, לו היה ממתין מספר דקות. התובע עקב שיקול דעת מוטעה לא המתין לו. בכך התובע תרם לגרימת התאונה. מאחר והתובע היה עובד צעיר יחסית בזמנו, ללא נסיון רב בעבודה, יש לקבוע אשם תורם בשיעור נמוך יחסית, בגובה 10%.

15.       לאור הפערים בין חוו"ד הצדדים, בית המשפט מינה מטעמו את המומחה ברפואה אורטופדית, ד"ר אלי שטיינברג, אשר נתן חוו"ד מיום 3.12.10 (להלן: "המומחה"). המומחה חיווה דעתו שנותרה לתובע נכות בגין הגבלה, עיוות וקשיון נוח בעצמות שורש כף הרגל השמאלית. זאת לפי סעיף 49 (2) (ו) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, בגובה 10%. אומנם התקנה קובעת נכות של 20%, אולם המומחה הסביר כי נכותו של התובע הינה חלקית לאור טווחי התנועה שמצא, ומכאן קביעתו.

16.       אינני מוצא מקום להכריע במחלקות שבין הצדדים ביחס לנכות הרפואית. זאת מאחר ושוכנעתי שיש להעמיד את הנכות התפקודית בגובה 30%, ועל בסיס נתון זה לקבוע את הפיצוי, כפי שיוסבר להלן.